<h1>ספר ערוגת הבושם לרבינו אברהם ב"ר עזריאל רבו של האו"ז — חלק שני סימן ל"ב</h1>
<h2>דף ל:</h2>
ולא ניתן לעשותן לתשעה הן מפורשין, [לשון הפייט]. בהשולח [גיטין מ"ה ע"ב] ובהתכלת [מנחות מ"ב ע"ב], ת"ר ספר תורה ותפילין ומזוזות שכתבו מין גוי עבד קטן ואשה כותי ישר' משומד ומסור וכו', ואין מהן רק ח'. ושמעתי שבמסכת סופרים [פ"א הי"ג] מונה ממזר, והכי אית' הת' אינו רשאי לכתוב אלא א"כ יודע לקרות, ספר תורה שכתבו מין או ממזר או עבד וכו' עד זה הכלל, כל המוציא רבים ידי חובתן, כתבו מוציא רבים ידי חובתו, כל שאינו מוציא רבים ידי חובתו, אף כתבו אינו מוציא רבים ידי חובתו. וה"ר שמחה ז"ל כתב דמסור גרסינן וממזר מוציא רבים ידי חובתן. ומסור קנס הוא ונתנו לו דין משומד שכופר במצות. וגר שחזר לסורו מחמת יראה שכתב ספר תורה קורין בו. והכי אית' בהשולח, עד כאן. ועוד אני אומ' והלא ממזר ישנו בקשירה א"כ ישנו בכתיבה כדאית' בהשולח, ולאו פירכ' היא, דמוסר נמי ישנו בקשירה ופסול, אלא יש מהם מטעם כל שישנו בקשיר' ויש מטעם שמשונין באיסורין. ולשון רש"י משומד ומסור הרי פרקו מעליהם עול. או יהיה תשיעי אנדרוגינוס למ"ד ביריה בפני עצמה היא [בכורים פ"ד מ"ה] לא איש ולא אשה, אי נמ' שכור מטעם קטן, אי נמ' שוטה, והא דלא תני בהשולח משום דקטן ושוטה חד טעמ' להו. ויש מי שאומ' בפיוט במקום לתשעה הם מפורשים כי אם כמפורשין ומפ' לעיניין הך דאמ' בהקומץ רבה [מנחות כ"ח ע"א], שאפי' כתב אחד מעכבן, ומפ' [שם כ"ט ע"א] דלא נצרכה אלא לקוצו של יו"ד, פי' בערוך לשון כתר והמבין יבין. ראיתי כתוב בשם ר"ת דכל מצוה שהאשה אינה מחוייבת, כגון לולב וציצית אינה יכולה לאגוד ולתקן ציצית. והא דאמ' בפ' עד כמה [בכורות ל' ע"ב] מעשה באשה שנשאת לחבר והיתה קומעת לו תפילין, י"ל שלא היתה קושרת אלא מסייעת לקושרם. אי נמי לא נאמ' למשה מסיני אלא תיקון כגון כתיבה וה"נ תיקון ציצית ואגידת לולב, אבל קשירת תפילין לאו תיקון מצוה היא. ולא נהיר' דדווק' כתיבת ספר תורה ותפילין ומזוזה פסול באשה ובכל הנך דמני להו בבריית' כדמפ' טעמ' וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו וכו', אבל בשאר מצות לא. תדע דלההוא לישנ' דרב פסול ציצית בגוי יליף מבני ישר' ועשו ולא גויים [מנחות מ"ב ע"א], אלמא אי לאו קרא לא ילפינן מתפילין, וכ"ש לאידך לישנ' דמכשר רב ציצית בגוי. וא"ת דווק' בציצית אכשר רב בגוי משו' דכת' ועשו להם אפי' אחרים כדאית' הת', אבל אגידת לולב וכיוצא בו פסול בגוי ובאשה, הא למ"ה [=לא משמע הכי] דהא דבעי קרא ועשו להם דמשמ' אפילו אחרים, דהיינו אשה וגוי, ואי לאו קרא הוה פסיל משום דכת' בני ישר', אבל היכא דלא כת' בני ישר', אפי' ליכ' קרא, גוי ואשה כשירין, כמו גבי סוכה דסוכת גנב"ך כשירה [סוכה ח' ע"ב].
